|
על המוות (על העברה:אופקים 2) / דויד
מוות תמיד היה חידה עבורי , אבל בשנים האחרונות הנוכחות שלו הפכה לצל קבוע בחיי. התחושה שחייך יכולים להיגמר בפתאומיות בכל רגע שבו אתה יוצא לרחוב, יושב בבית קפה, נוסע באוטובוס או מבצע אחת מאותן אלפי פעולות קטנות המרכיבות את סדר יומך, גרמה לי לתהות לא מעט על הדרך שבה נתפס החידלון. פעמים רבות מדי מצאתי את עצמי מתבונן במצבות טריות ובכותרות מדממות של עיתונים ושואל את עצמי מה המשמעות של כל זה? האם יש בכלל משמעות למוות כזה או אחר? ובעיקר תהיתי מדוע המוות נתפס כהפתעה גדולה ועצובה כשברור לחלוטין שהוא הדבר היחידי שבוודאות יקרה?
בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין יותר ויותר למוזיקה שהגיעה מהאזורים הכפריים של דרום ארה"ב ובעיקר מאזור הדלתא של נהר המיסיסיפי. נהוג לראות את האזור הזה כערש הציוויליזציה של מוזיקת הבלוז, אבל מה שאני שמעתי היו צלילים מפלנטה אחרת. מבעד לחריקות התקליטים וענן רחשי הרקע של הקלטות פרימיטיביות בתנאי שדה בלתי אפשריים, יכולתי לשמוע חיים שלמים, דומים ושונים כל כך. במובן מסוים היה זה מסע לתוך החלל העמוק של הזמן, לעבר חיים בתמונות ספיה מצהיבות שהיו ואינם, אהבות שכבר מומשו או נשכחו, כאבים שהרגו או פגו מזמן, ובעיקר היה זה מסע לגילוי תחושת החיות העצומה שהשתמרה במוזיקה הזו מבלי להזקין ומבלי לאבד טיפה מהחיוניות הנדירה של אנשים שהכירו את נוכחותו הקבועה של המוות מקרוב. השירים האלה נוצרו בכדי למלא את חייהם בשמחה אמיתית, להעניק משמעות לרגע החולף, ובכדי לגרש את הפחדים מהמוות. אחד הדברים שמאוד עניין אותי לעשות הוא להעביר חלק מהשירים האלה לעולם שלי ולעשות להם אדפטציה לשפה הפרטית שלי ולבחון דרך השירים האלה את המוות. התוצאה היא הדיסק שאתם מחזיקים בידכם כרגע.
המוזיקה:
צ'ארלי פאטון – הוא יבוא
רבים מכירים את רוברט ג'ונסון בגלל סיפור חייו הטראגי, אולם האדם הקדמון של בלוז הדלתא היה צ'ארלי פאטון. פאטון שהחל להקליט רק בסוף חייו בין השנים 1929-1934, היה אטרקציה של איש אחד המנגן ושר עם גיטרה את שיריו ושירים ידועים אחרים מאותה תקופה. לדברי עדי ראיה היה פאטון בעל אישיות ממגנטת וניחן בקול חודר ועוצמתי למרות שהיה בעל ממדים פיסיים צנועים. הפרסום שלו בדלתא היה רב כל כך שבניגוד לאומנים אחרים שנדדו מעיר לעיר כדי לחפש את פרנסתם, פאטון היה מוזמן להופיע באירועים מקומיים. שמו והופעותיו נודעו גם בזכות העובדה שהוא נהג לבצע פעלולים עם הגיטרה, כמו לנגן בה מאחורי הגב ובין הרגליים, והיכולת שלו להיות קופסת להיטים של איש אחד.
המוזיקה של פאטון קדמה לעידן בלוז 12 התיבות ומבחינה קצבית, מלודית והרמונית היא הייתה שונה ומגוונת יותר ממה לימים נודע כבלוז. למעשה ניתן לראות בה את החוליה המקשרת בין מסורות השירה האפריקאיות ושירי העבודה של העבדים השחורים למוזיקה שאותה אנו מכירים כיום כבלוז. השיר הזה נקרא במקור oh death אולם כפי שקורה הרבה בשירי עם שהועברו מפה לאוזן והשתבשו בדרך בתהליך של טלפון שבור יש גם גרסאות שונות לשיר שלרוב נקראות death comes creeping. את השיר הקלטנו רות, בן ואנוכי בטייק אחד מתוך רצון עז ליצור ביצה טובענית בלב באר שבע.
רברנד גארי דייויס – למוות אין רחמים
הכומר גארי דייויס נולד ב-1896 וגדל בדרום קרוליינה. הוא התעוור בגיל צעיר וכבר בתחילת שנות העשרים לחייו הפך למוזיקאי רחוב מקצועי. הרברנד שילב בין בלוז, רגטיים, מארשים צבאיים ופולק ליצירת סגנון ייחודי ומורכב, סוחף ומרתק בחיות המסחררת שלו. השליטה שלו בגיטרה האקוסטית היא לא פחות ממדהימה ודורות שלמים של מוזיקאי פולק ורוק לבנים גדלו על ברכיו או הושפעו ממנו (ריי קודר, הגרייטפול דד, בוב דילן, ג'ורמה קאוקונן, ואפילו גודספיד-יו-בלאק-אמפרור שהקדישו לו את תקליטם הראשון). בשנות השלושים הוא הוציא תקליט משיריו אולם כתוצאה מניסיון רע עם חברת התקליטים, זנח את עולם ההקלטות, התמנה לכומר, עבר לניו יורק ומאותו רגע זנח לחלוטין את הבלוז ושר רק שירים בעלי צביון דתי. באמצע שנות החמישים הוא "התגלה" מטיף ושר ברחובות ניו יורק, ומאז ועד סוף ימיו הוא אומץ בחום על ידי קהילת הפולק ומוזיקאים רבים אחרים.
"למוות אין רחמים בארץ הזאת" הוא מהשירים הייחודיים ביותר ברפרטואר של הרברנד והייתה לי תחושת חיבור מיידית בין השיר הזה לימינו למרות שהוא נכתב איפה שהוא בשנות השלושים. הרעיון לתרגם אותו עלה בי תוך כדי נסיעה בין עירונית ומיד כשהגעתי הביתה נכנסתי לחדר ההקלטות שלי להקליט דמו. מבלי לשים לב לפרטים קטנים כמו כיוון נכון של מכשירי ההקלטה או מה בדיוק האקורדים של השיר ניגנתי אותו ושמתי בצד. מספר שבועות אחר כך כשהייתי סגור על השיר הקלטתי עוד כמה גרסאות אולם אף אחת מהן לא הרגישה נכון כמו הטייק הראשון. לבסוף התייאשתי וערכנו החוצה בעזרת מחשב כמה טעויות ונפילות מביכות מהכיסא, הוספנו מעט בלוז דיגיטלי ומה שנותר זו ההקלטה שלפניכם.
רקוויאם לג'ון פאהי
ג'ון פאהי היה חלוץ אמיתי. כנער לבן בשנות החמישים הוא גילה התעניינות גדולה במוזיקה "אמריקאית פרימיטיבית" כהגדרתו ובעיקר בסגנון נגינת הגיטרה הייחודי של נגני הבלוז השחורים. ב-1959 הוא הוציא בלייבל משלו תקליט אינסטרומנטאלי תחת שם בדוי "בליינד ג'ו דת'" שהיה כולו מחווה לנגינת הגיטרה של אותם נגני בלוז. התקליט הזה עורר עניין רב מאוד בפולק ובנגינה של מוזיקאי בלוז שחורים מתחילת המאה העשרים. במסגרת לימודיו באוניברסיטה הוא כתב תזה על צ'ארלי פאטון שאז היה בגדר לא ידוע לחלוטין והוא גם היה מבין אלו ש"גילו" את סקיפ ג'יימס מחדש בשנות השישים.
במשך כל חייו הוא המשיך ליצור ולהתנסות בכל מיני סגנונות מוזיקליים שונים אולם בבסיס המוזיקה שלו תמיד עמדה הסקרנות והחיפוש אחרי עולמות חדשים בין מתרי הגיטרה.
אישיותו הייחודית רדופת השדים כפי שהשתקפה היטב בראיונות ובמאמרים שהוא כתב וצירף לתקליטיו, גרמה לכך שרוב חייו הוא חי כתימהוני ונווד עם קהל מעריצים קטן ונאמן לעיתים. אבל ההשפעה שלו על מוזיקאים מכל קצוות הקשת משנות השישים ועד ימינו היא עצומה ובעיניי הוא אחד מענקי המוזיקה האמריקאית של כל הזמנים.
ג'ון פאהי נפטר ב-2001 ואת המיני רקוויאם לזכרו ניגנתי בעזרת גיטרה אחת, חי לחלוטין דרך מכשיר אפקטים שקצת השתגע והתחיל לדמיין דברים, אני מקווה שהוא היה מעריך את המחווה ואת הציפורים בדרכו שלו.
מיסיסיפי ג'ון הרט – בנות הים יפלרטטו איתי
מיסיסיפי ג'ון הרט היה הסבא הטוב והעדין של הבלוז. הוא נולד וחי מרבית חייו בעיר קטנה של כמאה תושבים בשם אוולון מיסיסיפי. כנער הוא למד לנגן בגיטרה ממוזיקאים חולפים ופיתח טכניקת נגינה אישית מלאת קסם. רוב חייו הוא עבד בתור חקלאי או בהנחת פסי רכבת והוא כתב וניגן את שיריו להנאתו ולהנאת שכניו. ב-1928 הוא התבקש על ידי נגן כינור מקומי ללוות אותו בהקלטה לחברת תקליטים. הרט נסע עימו לעיר הגדולה ובסוף ההקלטה נשאל אם יש לו גם שירים משלו להקליט. הרט הקליט כמה משיריו והמפיק התעניין מספיק בכדי להזמין אותו לסשן הקלטות נוסף בניו יורק. באותו סשן רחוק מהבית כתב הרט את אוולון בלוז בו הוא שר "אוולון היא עיר ביתי, ניו יורק היא עיר יפה, אבל לא בשבילי". לאחר ההקלטות חזר הרט לביתו ושיריו שלא זכו לתהודה מיוחדת נעלמו.
35 שנה אחר כך בעקבות העניין המתודש שהחל במוזיקה אמריקאית שורשית החליט טום הוסקינס, אספן וחובב בלוז מוושינגטון, לנסות ולאתר את הרט ולראות מה עלה בגורלו. כל מה שהיה בידיו היה 13 השירים שהוקלטו ב-1928 והשם. הוא החל לחפש את העיר אוולון במיסיסיפי אולם לא הייתה עיר כזו במפה. לאחר בירור מעמיק בספריית הקונגרס בוושינגטון הוא גילה מפה ממלחמת האזרחים ובה הופיע השם אוולון. וכך בעזרת שורה משיר ומפה עתיקה נסע הוסקינס לאוולון מיסיסיפי ובמכולת המקומית גילה שאדם בשם "ג'ון הרט" גר עם משפחתו מעבר לגבעה. הוסקינס שהופתע לגלות את ג'ון הרט חי הופתע עוד יותר לגלות שהאיש בן ה-70 מנגן ושר בצורה נפלאה. הוא הפציר בו שיתלווה עימו לוושינגטון כדי להופיע, ולקח להרט לא מעט זמן להשתכנע שהוסקינס אינו סוכן של הממשל המשטה בו. ההופעות בוושינגטון שזכו להצלחת רבה סללו את הדרך להופעות בפסטיבלים הנחשבים של הפולק כמו ניופורט ויצרו התעניינות גדולה במיסיסיפי ג'ון הרט שהפך לכוכב עבור קהל שלם של צעירים חובבי פולק בשנות השישים. שאיש שכל חייו היה עובד אדמה עני זכה להצלחה תקשורתית וכלכלית גדולה ועד מותו ב-1966 הוא הקליט כמה וכמה תקליטים והופעות חיות שלו.
את השיר שתרגמתי ניתן למצוא בתקליט הסשנים האחרונים שיצא רק אחרי מותו. בעיניי זהו אחד מהשירים היותר יפים שהוא כתה במשך השנים הרבות של חייו באוולון, והוא הוקלט עם מיקרופון אחד וחלון פתוח בכדי לקלוט את השקיעה.
|
2 הוא יבוא 3 למוות אין רחמים 4 רקוויאם לג'ון פאהי 5 בנות הים יפלרטטו איתי