ביקורות על הדיסק "בלובנד" / בלובנד :

בלובנד הם ההפתעה הנעימה של הקיץ - אבי אפרתי [עיתון תל אביב]

בלובנד - דני בלר [כל-בי]

Green and true blue - By Dan Williams and Elie Eidelman / Jerusalem Post

הכחול העמוק הזה – חזי מסינקר

הדיסק הכחול : בלובנד [מוסיקה מודיעין]

בלובנד – עדי גולד [במחנה, 23.7.1999]

בלובנד - דני בר [עיתון וסטי, תרגום לרוסית : אנדריי חרזוב, תרגום חזרה לעברית : אולגה]

מוסיקה לשעות הקטנות - עמוס אורן [ידיעות אחרונות]

בלוז ישראלי של העידן החדש : בלובנד - איריס רודשטיין [עיתון פנים]

(רמיקס 99) [כל העיר 24.12.1999]

בלובנד – זיו הימלפרב

בועז כהן [השרת העיוור]

לדף של בלובנד
חזרה לדף האלבומים


בלובנד הם ההפתעה הנעימה של הקיץ - אבי אפרתי [עיתון תל אביב] . . . . . . . . . . . . . בלובנד הם ההפתעה המשמחת של הקיץ הזה. הרכב באר שבעי שיוצר ומקליט הרחק מהשלולית הלב-תל אביבית; שהכרה ממסדית ורייטינג הם הדבר הבאמת אחרון שמעניין אותו. דויד פרץ, אלעד שופן, יוחנן קרסל ויאיר שליידר הם השלד. לפעמים הם מזכירים את סופט מאשין וג'נסיס ברגעיה המופנמים; לפעמים נשמעים כמו הגירסה החכמה והלא מאגרבית של כנסיית השכל. הבסיס שלהם נשען על מלודיות שעשויות פתוח ומאוורר מספיק בכדי שניתן יהיה לטעון בעבודת הרכב אינסטרומנטלית. יש משהו עדין, מרובה רקמות, אימפרסיוניסטי כמעט, בדרך בה מתנהלים צליליהם. יש גיטרות רכות, שמתלפפות ומתכרבלות ברוב אסתטיות, אבל יש גם קלידים ואלקטרוניקה, שנשזרים שם עדין, יפה ונבון. זה דיסק של קטעים ארוכים - לפעמים גם עשר ו-11 דקות - שאם רוצים אפשר להתייחס אליו כאקספרימנטלי במהותו. מצד שני, גם הלחנים וגם הטקסטים (הנוגעים מאוד בדרך כלל) תקשורתיים ונגישים מאוד. דויד פרץ, שייך לסקציית הסולנים הלא זמריים, וגם נפח קול אין לו, אבל נוכחותו אפקטיבית. כשהוא לוחש ולואט מתוך הרמקולים אי אפשר לטעות בעומק ממנו הדברים מגיעים, בצריבת הכאב הפרטי. גם לא בזיקה היותר מברורה לרוברט ווייאט כמקור השראה מרכזי. כן, בלובנד, למרות השימוש המסוים באלקטרוניקה, עושים מוסיקה שדי מנותקת מהקשרים עכשוויים. אם להוסיף לעובדה זו גם את המופנמות הרבה שלהם, נראה שאפשר לקבוע, ובמידה רבה של ביטחון, שהם ייוותרו בשולי השוליים. מאידך, אם הודות למחויבות המוחלטת לעצמם אנחנו עדים לדיסקים יפים עד מקסימים כמו הנוכחי שלהם, זה כדאי.

לכתבה בארכיון "עיתון תל אביב"



בלובנד - דני בלר [כל-בי] אם לשפוט לפי אלבום הבכורה , בלובנד הבאר-שבעים מחוברים חזק ללו ריד, לפרה אובו, אפילו לקולז'ים האבסטרקטיים של דיוויד טיבט וחבריו. סקס, ועוד סקס, הם חומר לשירים הנשמעים חו"ליים, כמו תקליט אייטיז. אבל לא צריך לקטול: בימינו להוציא אלבום עברי הוא משימה יקרה וכמעט בלתי אפשרית, במיוחד אם אתה בא מבאר-שבע. בלובנד עשו את הכל כדי לא להישמע כמו עוד אלבום רוק ישראלי. בלובנד, ובראשם דויד פרץ ואלעד שופן, מביאים לישראל את מה שלו ריד הביא לניו יורק בסוף שנות השישים: אובדנות מתוקה, אהבה על סף הקינקיות ושירה המאלצת אותך להקשיב למילים. ואגב, צילום הפרומו, נשבע לכם, יכול היה להתאים גם לאלבום של וואן מוריסון.



Green and true blue - By Dan Williams and Elie Eidelman (Jerusalem Post)
In 1995 the LA-4 recording label was created to encourage innovative and noncommercial original music. Stains of Time and Blueband, two new LA-4 albums make for very different listening experiences. [we skip the critic regarding Eyal Kaufman's album 'Stains of Time']

... Blueband is highly enjoyable. Blueband is already working on a jaunty rock collection as its second release, but this debut album has an easy-listening sound that is unusual and memorable. The Album insert gives the lyrics in prose chunks, and the music at first seems similarly formless. but there is an impressive technique at work. Singer-songwriter David Peretz's quiet but intense and engaging vocals dominate the tracks. Elad Shofan's synth support including complex sampling and unobtrusive percussion - is richly evocative. moody stile. Blueband is being touted for its Beersheba origins and the "Negev" quality that characterizes its music. Indeed there is something of a desert reverie to Blueband, but the distinction goes further, as the album is happily devoid of the dance-track electronica to be heard in many of the recent Tel Aviv mainstream releases. Blueband is very reminiscent of Eric Serra's excellent soundtrack to the Big Blue. Both albums share a sea theme, expressed for example, in the ocean-blue cover designs and the whalesong, seagull and surf sample played into the song backgrounds. Track eight of Blueband "The Song's Creator" goes further by putting words to the motif : "In the end we disappear./ Take a deep breath and slowly slowly dive./ Into the big blue, into the quiet currents./ To the place where memories become waves." All the album's lyrics are similarly gorgeous and layered, requiring repeated listening to be fully appreciated. This is another reason why Blueband can and should be enjoyed again and again- preferably alone and by candlelight.



הכחול העמוק הזה – חזי מסינקר דיסק הבכורה של בלובנד הזוי ומעורפל ומתאים לרגעים של נים לא נים דיסק הבכורה של בלובנד הופק בשיתוף חברת התקליטים שלה ופסטיבל המוסיקה "נקסט", ואפשר בהחלט להגדירו "פנינה אמיתית". להקת בלובנד חיה ועובדת בבאר-שבע. המוסיקה שלהם בנויה על גיטרות ומושפעת מלהקות כמו spain ו- low וגם מהפינק פלויד בתחילת דרכם. בלובנד לא יוצרים את המוסיקה שלהם במטרה להגיע למצעדי הפזמונים, הם עושים מוסיקה מרחפת, מעין אמביינט של גיטרות וקלידים. הסאונד שלהם מצויין והמוסיקה שלהם מיוחדת ואוורירית, מרחפת ומהפנטת. בלובנד הם חגיגה של גיטרות וקלידים, כשברקע השירה המהורהרת והנוגה של דויד פרץ. השילוב הזה מערפל וסוחף ומתאים לרגעים של נים לא נים. הסטנדרטים של ההפקה הם כמו בחו"ל. השירה בעברית מחברת אותם לכאן, אבל ההפקה מחברת אותם לאינדי הכלל עולמי. זהו דיסק שמחבר צבעים וצלילים, ומזמין לצלול אל תוך הכחול הגדול, אל היופי שבצליל ובחוויה. חובה לחובבי רוק מלנכולי, סאונד ואווירה. לא להחמיץ.

הדיסק הכחול : בלובנד [מוסיקה מודיעין] כבר אחרי שתי דקות ראשונות היה ברור לי שאת הדיסק הזה כבר שמעתי לפני חמש עשרה שנה. השירה האיטית והמכושפת, הגיטרות הכחולות המדממות, העושר הבומבסטי והמופלא שעוטף מסביב את הטקסטים ההזויים. רק ששכחתי אם זה "ברלין" של לו ריד, "פריז 1919" של ג'ון קייל, או שמה היה זה פיטר האמיל איזוטרי כלשהו. ולמרות שבלובנד נשמעים כמו אותו חסד מופלא שנוצר אי שם בראשית שנות השבעים אין בהשוואה המופרכת הזו כל לעג. כיוון שמאז שצביקה פיק עשה גרי ניומן בזמן אמת, אף אחד פה לא יצר מוסיקה שצועדת במקביל עם בריטניה. או קיי, הטראנסים שלנו גם אבל זו המצאה ישראלית ולא משהו שבא משם. יש בשם הקטע האחרון בדיסק (משהו כמו הפתיחה הרוחשת והביזארית של "ברלין") מעין הוקרה או בדיחה על חשבון שלמה ארצי. קוראים לזה "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", אבל ברור לי שזה דיסק שצריך לעבוד יותר בחו"ל משהו כמו הטינדרסטיקס הישראליים. קרה לי לא אחת שהתלהבתי בצורה דומה מאלבומים שלא הותירו רושם בל ימחה בקלאסיקה המקומית : כנסיית השכל הראשון שהיה כמובן טוקסידו מון למקומיים באיחור של עשור, אלג'יר היחיד או עשב בר. לכן אסתייג הפעם מהגדרות שלא רואים מכאן את הקצה שלהם. אסתפק לסיום בשתי הערות לגמרי מחייבות : ברור לי ש"מריונטות" ו"חלומות רטובים" הם להיטי אלמוות ברדיו הלילי, ברור לי גם שאם מתייחסים ליצירה כמכלול שלם לצד השלישי של כנסיית השכל זהו אלבום השנה. הלילות שלי לא יעברו בלעדיו.

בלובנד – עדי גולד [במחנה, 23.7.1999] באר-שבע כבר גידלה יוצרים וזמרים רגישים, כדורגלנים מצטיינים, גלידה נפלאה, פלאפל משובח, ואפילו כמה אמנים אלקטרוניים מעניינים, אבל להקת רוק עוד לא יצאה משם. זה דיי מוזר, כי עיר כמו באר-שבע היא כר גידול אופייני להרכבים מהסוג הזה. והנה היא מייצרת סוף סוף הרכב ראוי, בלובנד, הלהקה של דויד פרץ. פרץ, היוצר והזמר, כותב שירים חרישיים, רגישים, נוגעים מאוד. יש בבלובנד איזה כוח רגשי שהיה לכנסיית השכל בתחילת הדרך – משהו בסיסי, שלא מחפש את המכנה המשותף עם השכן. אבל מעל הכול יש ביצריה של פרץ המון טוהר. הוא אומר את מה שאמרו כבר רבים לפניו: "כל מה שאני רוצה בסך הכול זה להיות עכשיו לידיך, להרגיש אותך נושמת". אבל אצל פרץ אתה יכול להרגיש כל נשימה. מרתק.


בלובנד - דני בר [עיתון וסטי, תרגום לרוסית : אנדריי חרזוב, תרגום חזרה לעברית : אולגה] . . . מאוד רצוי לגמור את הסיור במילים טובות. לכן נספר על הלהקה שעושה דברים מעניינים. מדובר בשבעה חברים (כולל איש סאונד) מבאר - שבע, שהקליטו אלבום ביתי שמשוחרר לגמרי מההשפעות האופנה העכשווית. חלק מוסיקלי מעורר התפעלות. ניסויים מעניינים עם צליל וכמו שאומרים בפרסומת "צלילים שמופיעים משום מקום, מרחפים באוויר, מקשי פלא של קלידים, גיטרות כחולות ואווירה קסומה". השירה של דויד פרץ מהווה יותר לחישה שבה כלולה מחצית העצב העולמי. קצת לוחץ בהאזנה ממושכת, יש לא מעט קטעים משעממים, אבל בכל מקרה זה הדבר שכדאי לשמוע. ושוב ניתן את הכבוד ל אל.איי 4 שהסכימה לקחת בידיה את הוצאת הדיסק שלא נראה שימכור יותר משבעה עותקים.

מוסיקה לשעות הקטנות - עמוס אורן [ידיעות אחרונות] להקה אחרת ממקום אחר. שישה נגנים מבאר-שבע, נקיים מהשפעות תל-אביביות, בעיקר אופנתיות ותדמיתיות, בנסיון מעורר אהדה לזקק יצירה מוסיקלית חפה ממסחריות. עשר יצירות ורעיונות באורכים שונים, במידות מורכבות ופשטות שונות ומגוון צלילים, דגימות וטכניקות. מצד אחד השפעות רוק מתקדם משנות השבעים, מצד שני תחכום של התשעים ומנעד שיש בו מפסיכדליה וקאנטרי ועד ניו-אייג' ואפוס קולנועי, כולל התחכמות על חשבון שלמה ארצי. הפרופיל נמוך ושפוף, בא לביטוי בשירה של דויד פרץ. מוסיקה לשעות הלילה עם אלכוהול וכימיכלים.


בלוז ישראלי של העידן החדש : בלובנד - איריס רודשטיין [עיתון פנים] כמה שלא אנסה להגדיר את הדיסק המעניין והמיוחד הזה, אני לא חושבת שאצליח לעשות עבודה טובה יותר מאלה שיצרו אותו. ההגדרה המדוייקת ביותר שאפשר לתת לו היא פשוט - בלובנד BLUEBAND. כל דבר בו משדר עצבות רכה ומלטפת - זה מתחיל עם השם, ממשיך דרך העטיפה הכחולה כחולה שלו, והשיא הוא כמובן הדיסק עצמו. המוסיקה והמילים יוצרות יחד תערובת שמקשה עליך להישאר אדיש, הן לא מותירים לך ברירה, אלא להתרגש. הטקסטים מדברים על אהבה (אולי אהבה נכזבת - היש דבר עצוב מזה ?) בצורה הכי אמיתית וישירה. קל מאוד להתחבר אליהם, להזדהות איתם ולבכות איתם. כי כל אחד מאיתנו חווה בחייו, לפחות פעם אחת, סיטואציה דומה. בשמיעה ראשונה, הרגשתי תחושה קלה של אי נוחות, משהו שקצת מגכיר מציצנות, מעין חדירה לתחום הפרט, כאילו אני קוראת יומן אישי של מישהו. אבל הטקסטים הם עד כדי כך אינטימיים ואמיתיים, שאחרי כמה השמעות אתה מרגיש כאילו הזמר הוא חבר שפשוט מדבר על הצרות שלו. אין ברירה אלא להתרגש -- שלא תטעו, לא מדובר בשירי דיכאון נוסח זוהר ארגוב, או לחילופין החברים של נטשה בתחילת דרכם. בלובנד היא משהו שונה לגמרי - בלוז ישראלי של העידן החדש (גם זה בהסתייגות מסויימת, כי קשה להכניס את הדיסק הזה לתוך תבנית מוגדרת). העצבות שהדיסק מעביר היא עצבות נעימה ומלטפת, ולא עצבות צורבת. המחבר משתמש במילים בצורה תרפויטית, ולא כדי לצעוק "אוי כמה רע לי". המוסיקה עוטפת את המילים באופן פשוט מושלם. אם בכל זאת מתעקשים להתעלם מהשירה, ומנסים לסווג את הדיסק לתוך נישה מוסיקלית כלשהי - המוסיקה נטו, קצת מזכירה מוסיקת אמביאנט או מה שמכנים מוסיקת אווירה. רק בניגוד למוסיקת אמביאנט, הטקסטים מהווים חלק חשוב מהמוצר המוגמר - חלק שבגללו הדיסק אינו יכול להתנגן כמוסיקת רקע בלבד. המוסיקה כוללת, בין היתר, מנגינת פסנתר עדינה, גיטרות ווה-ווה, ולעיתים גם אפקטים אלקטרוניים של צלילי גלים. כל זה ביחד יוצר אווירה של מעין הזיה או חלום. דוגמא טובה לכך אפשר לשמוע בשיר המענג - מריונטות. כאילו כל הקטעים באלבום מתנגנים באותה עוצמה, בלי יותר מדי עליות וצבע (וזה באמת נכון שאין בו יותר מדי "אפרים"), אבל זה לא ממש מדוייק. התיאור הטוב ביותר שאוכל לתת, הוא ים על כל גווניו - אם תבהה בו, תרגיש שלווה מהפנטת וכמעט מונוטונית. אבל אם תנסה להסתכל מקרוב, תראה שכל גל שונה מהגל הקודם. ממש כמו הים, האלבום הוא כחול, עמוק ומורכב , אפשר לצלול לתוכו או סתם לבהות . . . בלובנד הוא אלבום הבכורה של להקה מקומית (כן הם מבאר – שבע) הנושאת את אותו שם. את החומר כתבו ועיבדו דויד פרץ ואלעד שופן באולפן הביתי שלהם. שאר חברי הלהקה - יוחנן קרסל ויאיר שליידר - הצטרפו בשלב מאוחר יותר והוסיפו, כל אחד מהם את הטאץ' המיוחד שלו. הם מצהירים ש"המטרה היתה יותר לרגש ופחות למכור" (למרות שלא נראה לי שלעשות כסף ממשהו שאתה אוהב, אי פעם הזיק למישהו). כרגע הלהקה מופיעה עם חומר מהאלבום הנוכחי (חגי נחתומי בתופים ועדי הילל בגיטרות), ועובדת על דיסק חדש, שלדבריהם יהיה פחות רגוע, ואולי גם פחות Blue. ממש כמו הים, האלבום הזה הוא כחול, עמוק, ומורכב -- בלובנד אינו מכיל להיטי רדיו פוטנציאליים או שירים מקפיצים למינהם, ואולי זה טוב, משום שממילא הדיסק אינטימי מדי מכדי להתגלגל בכל סלון (או חדר שינה). אמנם זה לא דיסק שמתאים לכל אחד, והוא מצריך עיבוד קצת יותר מעמיק, אבל בכל זאת יש בו עוד כמה יתרונות. ראשית, הוא נשמע הכי טוב בווליום נמוך, כך שאף אחד לא יוכל לטעון שאתם מפריעים לו עם המוסיקה. שנית, זהו דיסק אידיאלי לתקופה זו של השנה, כשמתחיל להיות קר בחוץ (ולאנשים מסויימים גם קר בפנים). דיסק נהדר להתכרבל ולהתחמם איתו בלילות החורף הקרים, ביחד או לבד . . .


(רמיקס 99) [כל העיר 24.12.1999] "רמיקס" מציג: האלבומים הכי טובים של השנה... מסתבר שלפחות שני דברים טובים יצאו מבאר-שבע בעשור הנוכחי: יוסי ("היהלום") בניון ולהקת בלובנד. לקח לי זמן לעכל שאפשר לחזור ולהתרגש מצלילים שבוקעים מאלבום עברי, אבל בלובנד עם הנגינה ההזויה והטקסטים האינטימיים הצליחו סוף כל סוף לעשות לי את זה. הללויה.


בלובנד – זיו הימלפרב על להקת בלובנד סיפר לי לראשונה יוסי בבליקי, כשארגנתי את ערב ההופעות של המגזין בדצמבר אחרון. בלי לשמוע אותם לפני כן, הצעתי להם להופיע באירוע, והיה לי העונג להכיר להקה צנועה, שעושה משהו מאד שונה מהרוקנרול התל אביבי הטיפוסי, אולי בגלל שבסיסה של הלהקה ממוקם בבאר-שבע, אבל סביר יותר להניח שבגלל שהם פשוט אחרים. רחוקים מאד מאור הזרקורים והברנז'ה, דויד פרץ ואלעד שופן עובדים על החומרים של הלהקה כבר מימי התיכון, לפני יותר מ- 10 שנים. על המלים והלחן אחראי דויד, וההגדרה המקובלת שלהם היא "מוזיקה לשעות הלילה". ההגדרה מתאימה מאד. מוזיקה עדינה, אבל לא רכה. מופקת ברמות גבוהות מאד עם דגש על כל ניואנס של צליל. הלחנים מתלבשים בצורה מושלמת על המלים. או להיפך. והמלים, מרגשות ללא הפוגה. כל משפט יותר חזק מקודמו, והרצף נשמר. האלבום הראשון, שהוקלט במשך זמן רב, יצא ב- 99 לאור ע"י הלייבל 4LA, והופץ ע"י הד-ארצי. מאז הופיעה הלהקה, שאליה הצטרפו יאיר שליידר וחגי נחתומי, בתדירות גבוהה, ובמשך זמן רב חיממה את ההופעות של יוסי בבליקי והחשמליות. בימים אלו הלהקה משנה את הפוקוס ומתרכזת יותר בהקלטות האלבום השני, שנמצא כבר בעיצומו. רוב הפעילות מתבצעת בבית של דויד, וכהגדרת הלהקה, האלבום הבא "יתאים גם לשעות היותר מוקדמות של הלילה", אבל עדיין יהיה רחוק מאד מלהיות פרוע. בין לבין, הסולן דוד פרץ עוסק במוזיקה גם בכיוונים אחרים – מפיק אלבומים בחברת התקליטים הקטנה שלו, שעובדת בשיתוף פעולה עם הלייבל פאקט-רקורדס, ומדגיש שמוזיקה אפשר לעשות גם באמצעים פשוטים. ונחזור לחומרים של האלבום הראשון. כמעט לא מורגשת הפסקה בין 10 הרצועות של האלבום. מדובר ביצירה ארוכה ומתמשכת, שעוסקת באהבה גדולה ולא ממומשת. למרות שמוזיקאים רבים כותבים חומרים על בנושא הזה, אני יכול לומר בפה מלא שמעולם לא נתקלתי בתיאור כה מוחשי של רגשות. צריך לשמוע כדי להאמין, ובינתיים, הנה דוגמא, מתוך השיר הפותח, "ערים וזיכרון": "אז כתבתי את שמך על החוף בין העיר לבין השקיעה וחיכיתי שהים יבוא והגאות תשטוף את הקנאה אבל נזכרתי רק איך התאהבתי בך, כמו יתוש בערפדה, ואיך שהייתי מכור לך כמו למחט נגועה ואיך שהייתי תוקע סיכות בתוך בובת הוודו שלך צוחק ויודע שזה אף פעם לא נגמר." את האלבום ניתן עדיין למצוא במספר חנויות תקליטים, וכמו כן באתר של אל איי 4. כל מי שאהב והתאכזב, וכל הדרך ליוותה אותו מוזיקה, לא יתאכזב.

לדף הבית של בלובנד